<h1>שו"ת הרשב"א ח"ב סימן ק"ל</h1>
<h2>דף לא.</h2>
עוד שאלת הא דתנן [ב"מ ק"ב ע"א] המשכיר בית לחברו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר, אם באומר שנה זו דוקא ונתעברה אותה שנה או אפילו באומר שנה אחת או מעכשיו עד שנה שזכור אני שכן פרשת לנו בנדרים פ"ק [עי' ס"ג ע"א], וגם עכשו צריך אני לעמוד (עד) [על] דעתך. תשובה אני כך אמרתי לכם בנדרים וכן כתבתיה שם שכך דעתי נוטה דדוקא באומר שנה זו הא באומר שנה סתם וכל שכן באומר שנה אחת [לא], ודקדקתי כן מן הסוגיא שבריש פרק קונם יין, ועוד מדתנן בערכין פרק המוכר שדהו [ל"א ע"א] המוכר בית בבתי ערי חומה אינו מונה אלא משעה שמכרה לו (שנה) [שנאמר] עד מלאת לו שנה כשהוא אומר שנה תמימה להביא את חודש העיבור, דאלמא שנה סתם שנה פשוטה משמע כרוב השנים. והתם (באומר) [כאומר) מהיום הוא דהא מעכשיו הוא מתחיל למנות ואפילו הכי לא היה חודש העיבור בכלל אלא שרבה אותו הכתוב. ועוד מדתניא בפ"ק דראש השנה [י"ב ע"ב] המודר הנאה (לחבירו) [מחבירו] לשנה מונה שנים עשר חדש מיום ליום, מדקתני שנים עשר חדש מיום ליום ולא קתני מיום ליום כדקתני במתני' דפרק קונם יין [נדרים ס' ע"א], אלמא אינו מונה אלא שנים עשר חדש ואף על פי שנתעברה השנה, וכבר הארכתי בראיות שם בנדרים כמו שתמצא שם מפורש אם נמצאו חדושי אצלך. אבל מה אעשה וחברי ורבותי חלוקים עלי והרב רבינו משה בר מיימון ז"ל [פ"ז משכירות ה"ב] גם הוא כתב באומר שנה אחת שהוא אסור בחדש העיבור, ולמעשה אנו מבטלים דעתנו מפני דעתם.
